החלטה בתיק ת"א 53211-06-11

ההליך וסקירת טענות הצדדים:

בפניי בקשה למתן צו להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

לטענת המבקשת, נוקטת היא במדיניות של בחינה קפדנית בהגשת בקשות מסוג זה, כאשר נסיבות כל תיק נשקלות היטב לגופן ובמקרה דנן נסיבות המקרה מצדיקות הגשת הבקשה.

המבקשת הוסיפה והפנתה לשורה ארוכה של החלטת עדכניות  בעניין הצורך בהפקדת ערובה ראויה להבטחת הוצאות המבקשת. לדעת המבקשת די בהחלטות אלה כדי להצביע על ההכרח בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, זאת בשל מקום מגורי המשיבים  בעזה, שמחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, דבר אשר יקשה על המבקשת לגבות הוצאותיה באם תידחה התביעה. בעניין זה השליכה המבקשת את יהבה על הטענה  כי סמכותם הטריטוריאלית של לשכות ההוצאה לפועל משתרעת על שטחי  המדינה בלבד, ולא על מקום מגורי המשיבים.

עוד נטען, כי הן על פי ההלכה והספרות המשפטית, חויב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ושאין בידיו להצביע על בעלות בנכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, להפקיד ערובה.

המשיבים ובתגובתם לבקשה, ציינו כי המדובר באירוע שהתרחש ביום 29.9.09 בזמן שהמשיב 1 יצא בלוית  אחיו הקטין לביצוע קניות ממכולת שנמצאת במקום מגוריהם בעזה -שג'עייה- שכונת תורכמאן -הציר המזרחי, בדרכם נפגע המשיב 1 קשות מירי כוחות צה"ל לעברם.

לדידם של המשיבים, מן הראוי שבשלב זה, תידון שאלת אחריות המדינה לנזק ולאירוע, ורק לאחר ההכרעה בעניין האחריות תידון שאלת הנזק וגובהו. עוד נטען כי יש בפיצול הליכים זה כדי לחסוך ולצמצם לצדדים בהוצאותיהם.

לטענת המשיבים, בקשת המבקשת נבעה משיקולים זרים ונועדה לחסום דרכם מלברר את תביעתם לגופה ויש בה משום  ניצול לרעה של הליכי משפט.

המשיבים ובהתייחסותם לסיכויי תביעתם הקלושים כפי שנטען על ידי המבקשת, ציינו כי סיכויי תביעתם הינם גבוהים ואף וודאיים וטענותיה של המבקשת בעניין דנן הינן טענות סתמיות ובלתי מבוססות.

לטענת המשיבים, המבקשת נוהגת להגיש בקשות דומות באופן שיטתי וללא כל הצדקה בכל התיקים ואף בתיקים שבהם מודה באחריותה ומנהלת מו"מ לסיימם. בפועלה כאמור היא מנצלת לרעה את  כוחה באופן בלתי סביר ותוך פגיעה בזכות הפניה לערכאות שהינה זכות יסוד של הפרט. תקנה 519 מקנה סמכות לבית המשפט ליתן צו להפקדת ערובה, וזאת משיקולים שיראה לנכון וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

המשיבים הוסיפו וציינו כי הבקשה דנן, הוגשה בד בבד עם הגשת כתב ההגנה ובטרם שתהיה למבקשת תשתית ראייתית להוכחת עמדתה באשר לנסיבות האירוע הנטען. המשיבים הוסיפו והפנו לסעיפים 2,3 לכתב ההגנה שהוגש מטעם המבקשת, כאשר במסגרתם ציינה המבקשת כי הינה טוענת עובדות חלופיות וכי טרם עלה בידה לאסוף ולרכז כל המסמכים, התיעוד והמידע הנוגע לאירוע נשוא התביעה. יש בעובדה זו לדעת המשיבים, כדי להצביע על כך שהמבקשת טרם הצליחה לאתר חומר הראיות בנוגע לאירוע נשוא התביעה, וכי הטענות המועלות על ידה במסגרת הבקשה, ככל שעניינן סיכוי התביעה, הן טענות סתמיות ולא מבוססות.

בהתייחסותם לפסיקה שצורפה על ידי המבקשת, ציינו המשיבים כי פסיקה זו נועדה להטעות בית המשפט, שכן רבים הם פסקי הדין וההחלטות שדחו בקשות דומות להפקדת ערובה.

המבקשת ובתשובתה לתגובת המשיבים, שבה על האמור בבקשתה וביקשה להורות למשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, ערובה  בשיעור  ריאלי הניתנת למימוש בישראל.

לטענתה, בית המשפט העליון קבע הלכה ברורה לפיה היותו של תובע תושב הרשות מצדיקה קביעתה של ערובה, ואף מגמת הפסיקה כפי שבאה לידי ביטוי בערכאות השונות בארץ הינה הגדלת שעור הערובה מזה שהיה נהוג בעבר.

לדעת המבקשת סיכויי הגנתה טובים ביותר ומצדיקים הגשת בקשה זו, שכן התובע נפגע במסגרת פעולה מלחמתית כהגדרתה המקנה למבקשת על פי ההלכה הקבועה, פטור מאחריות בנזיקין והמצדיקה דחיית התביעה כנגדה.

במסגרת תשובתה חזרה  המבקשת וציינה שורה ארוכה של פסקי דין והחלטות אשר חויבו תובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

דיון והכרעה:

הוראות הדין הרלוונטיות לענייננו הינה הוראת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ,התשמ"ד-1984, המורה כדלקמן:

" בית המשפט או הרשם רשאי , אם נראה לו הדבר , לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע " .